הַמְקַדֵּשׁ, יִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס לְכָל הַפָּחוֹת כִּמְלֹא לֻגְמָיו בְּלִי הֶפְסֵק[1]. וּמִצְוָה שֶׁיִּטְעֲמוּ כֻּלָּם מִכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן מֵחֲמַת נֶדֶר אוֹ מֵחֲמַת שֶׁמַּזִּיק לוֹ וְכַדּוֹמֶה, אֵין לוֹ לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן עַל סְמַךְ שֶׁיִּשְׁתּוּ הַמְסֻבִּין (רע"א רע"ב).
המקדש – זה שמחזיק את הכוס ואומר את ברכות הקידוש.
כמלא לוגמיו – הכמות המקסימלית שניתן להכניס בצד אחד של הפה, והוא מוסבר בכללים שבסוף הספר (חומר לימוד לטו אלול).
כולם – כל השומעים שרוצים לצאת ידי חובת קידוש.
נדר – שנדר שלא לשתות יין, או שקיבל על עצמו נזירות. [דיני נדרים מתבארים בסימן סז]
אין לו... – אם יש אחר מבין המסובים שיודע לקדש וגם יכול לשתות את היין.
על סמך שישתו המסובין – בעקרון מותר לאדם לברך את כל הברכות המחוייבות עבור אנשים אחרים, אפילו אם הוא כבר בירך אותם, כמו למשל בתקיעת שופר, כמבואר בסימן קכט סעיף יט. ולכן, יכול אדם לקדש עבור אנשים אחרים, גם אם אינו מקדש עבור עצמו. במקרה כזה, מותר לו אפילו לברך בורא פרי הגפן על היין של הקידוש, אף שהוא אינו שותה כלל מיין הקידוש, אלא השומעים בלבד, והשומעים יכולים לשתות על סמך ברכתו [אסור לעשות כן בברכות הנהנין רגילות, למשל לברך 'המוציא לחם מן הארץ' עבור אחרים בלי לאכול בעצמו]. לכן היה אפשר, שבמקרה שהמקדש אינו יכול לשתות מן הכוס, הוא יתן לאחרים לשתות על סמך ברכתו, וכך אכן עושים בקידוש שבבית הכנסת כמו שלמדנו בסימן עו סעיף ח, ובהבדלה במוצאי שבת חזון כמבואר בסימן קכב סעיף ח, ובברית מילה בתשעה באב כמבואר בסימן קכד סעיף יח, וביום הכיפורים כמבואר בסימן קלג סעיף כב [וצריך שהשותה ישתה מלא לוגמיו, ולא יטעם טעימה קטנה בלבד]. אלא שהפוסקים נחלקו במקרה שמי שצריך את הקידוש או שעומד לשתות את היין יכול לברך בעצמו, אם מותר לכתחילה שאחר יברך עבורו, ולכן כתב כאן הקיצור שולחן ערוך שלא לעשות כן.
יַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ, לְפִי שֶׁהוּא מִצָּרְכֵי הַסְּעוּדָּה, אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו, דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטַרְתּוֹ. אַךְ יֵשׁ פּוֹסְקִים דִּסְבִירָא לְהוּ, דְּאֵינוֹ פּוֹטַרְתּוֹ. עַל כֵּן אִם אֶפְשָׁר, יֵשׁ לוֹ לְהַדֵּר, שֶׁלְּאַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן יְבָרֵךְ עַל כּוֹס יַיִן וְיִשְׁתֶּה רְבִיעִית, וִיבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה לִפְטוֹר גַּם אֶת הַכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ[2].
לפי שהוא מצרכי הסעודה... – שהרי אסור לאכול בלי לקדש. ועניין זה מתבאר בהרחבה בסימן לט סעיף ב.
אינו פוטרתו – וצריך לברך על היין של הקידוש ברכה אחרונה בנפרד, אבל לא נכון לברך ברכה אחרונה מיד אחר שתיית הקידוש, אם עדיין רוצה לשתות יין בסעודה, שבכך גורם הוא ברכה שאינה צריכה.
לאחר ברכת המזון יברך על כוס יין – שבכל מקרה נכון לעשות כן תמיד, כמבואר בסימן מה סעיף א.
רביעית – כ-75 סמ"ק (מעט פחות מחצי כוס חד-פעמית) כמות מספקת לכל הדעות לברך עליה ברכה אחרונה, כמבואר בסימן נא סעיף ב.
עַל הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁנִּפְטַר בְּבִרְכַּת בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֵן שֶׁבַּקִּדּוּשׁ (ער"ב).
קִדֵּשׁ עַל הַכּוֹס סָבַר שֶׁהוּא יַיִן, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שֶׁהוּא מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקֶה, יַחֲזוֹר וִיקַדֵּשׁ עַל הַיָיִן[3]. וְאִם עָמַד לְפָנָיו יַיִן עַל הַשֻּׁלְחָן. וְהָיְתָה דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ שֵׁנִית, דַּהֲוֵי כְּאִלּוּ קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן. וְאִם לֹא הָיָה יַיִן לְפָנָיו עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל הָיָה יַיִן בְּבֵיתוֹ וְהָיְתָה דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, אֶלָּא אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ וְכוּ' (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ"ו סָעִיף ז'), וְאִם הָיָה הַכּוֹס שֶׁל שֵׁכָר אוֹ מֵי דְבַשׁ (מעד) בְּמָקוֹם שֶׁהוּא חֲמַר מְדִינָה (עַיֵן לְעֵיל סִימָן מ"ה סָעִיף א'), בְּכָל אֹפֶן אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ שֵׁנִית, אֶלָּא יְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל וְיִשְׁתֶּה[4]. וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִין לְקַדֵּשׁ אַחַר נְטִילַת יָדַיִם קֹדֶם בְּצִיעַת הַפַּת, גַּם כֵּן אֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְקַדֵּשׁ, אֶלָּא מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא. וַהֲוֵי כְּאִלּוּ קִדֵּשׁ עַל הַפַּת[5] (רע"א).
נמצא – התברר.
עמד לפניו יין – בשעה שקידש.
כאילו קידש על היין – שאמנם לכתחילה צריך להחזיק את כוס הקידוש בידו, אבל בדיעבד, די בכך שהיין עמד לפניו על השולחן בשעת הקידוש.
חמר מדינה – יין המדינה. במדינות שאין היין מצוי בהם, אם יש שם משקה שמהווה תחליף ליין, כבירה או וודקה או כל משקה חשוב אחר, ניתן להשתמש בו במקום יין לכמעט כל מצוה שצריך לעשותה על יין.
אין צריך לקדש שנית – אף שהתבאר בסעיף ג שקידוש יוצא מן הכלל, ואין עושים אותו על 'חמר מדינה', יש בדין זה מחלוקת, ולכן אם קידש על חמר מדינה, הקידוש נחשב לו בדיעבד.
יברך שהכל – שאין ברכת בורא פרי הגפן פוטרת שאר משקים, אפילו חמר מדינה.
לקדש אחר נטילת ידים – המנהג באירופה עד לפני כ400 שנה היה כמעט בכל מקום שנוטלים ידים לסעודה לפני הקידוש, ומיד אחר שמחלקים יין למסובים, מברכים המוציא לחם מן הארץ ובוצעים. במאות שנים האחרונות, איבד מנהג זה לאט לאט מתפוצתו, ושרידיו קיימים היום רק אצל חלק מיוצאי גרמניה.
קידש על הפת – מבואר בסעיף ג.
גַּם בַּיּוֹם בִּסְעוּדַּת שַׁחֲרִית צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס, דְּהַיְנוּ שֶׁמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, וְזֶהוּ הַקִּדּוּשׁ. וְגַם נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ זֶה (פרמ"ג). וְגַם קֹדֶם קִדּוּשׁ זֶה, אָסוּר לִטְעֹם כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ מַיִם, כְּמוֹ בְּקִדּוּשׁ הַלַּיְלָה[6] (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ח' סָעִיף ב') וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּהְיֶה קִדּוּשׁ זֶה גַּם כֵּן עַל הַיַּיִן דַּוְקָא. וְאִם חָבִיב לוֹ יַיִן שָׂרָף וּמְקַדֵּשׁ עָלָיו, גַּם כֵּן יוֹצֵא[7], אַךְ שֶׁיְהֵא הַכּוֹס מַחֲזִיק רְבִיעִית, וְיִשְׁתֶּה מְלֹא לֻגְמָיו[8] בְּלִֹי הֶפְסֵק. וְאִם מְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן וְרוֹצֶה לִשְׁתּוֹת גַּם יַיִן שָׂרָף אוֹ קַאפֶע, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן מ"ט סָעִיף ו'.
זהו הקידוש – אין מברכים ברכה נוספת כמו בקידוש של הסעודה הראשונה. וגם הפסוקים המודפסים בסידורים ובברכונים לאומרם לפני ברכת בורא פרי הגפן אינם חובה, אלא רק כדי ליצור אווירה של שבת, ולכן גם יש מנהגים רבים אילו פסוקים לומר, וכולם אהובים.
עיין לעיל – מי שקשה לו שלא לטעום כלום עד אחרי שחוזרים מבית הכנסת, מה אפשר לעשות.
יין שרף – משקה אלכהולי חריף, שהוא משמש במדינה זו במקום יין.
רביעית – כ75 סמ"ק.
עיין לעיל – אם ברכת היין פוטרת את שאר המשקים או לא.
בֵּין בַּלַּיְלָה בֵּין בַּיּוֹם, אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, וְקָרָאתָ לַשַׁבָּת עֹנֶג, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה קוֹרֵא לַשַׁבָּת, כְּלוֹמַר, קְרִיאָה דְּקִדּוּשׁ, שָׁם יְהֵא עֹנֶג. וְאִם קִדֵּשׁ בְּבַיִת זֶה וְאוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר, אֲפִלּוּ אִם בִּשְׁעַת קִדּוּשׁ הָיָה בְּדַעְתוֹ כֵּן, אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי קִדּוּשׁ. וְגַם צָרִיךְ לֶאֱכוֹל מִיָּד לְאַחַר הַקִּדּוּשׁ[9], וְאִם לֹא אָכַל מִיָּד לְאַחַר הַקִּדּוּשׁ, לֹא יָצָא יְדֵי קִדּוּשׁ. וּבַיּוֹם אַף שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכוֹל מִיָּד סְעוּדָּה קְבוּעָה, יָכוֹל לְקַדֵּשׁ וְלֶאֱכוֹל קְצָת פַּת כִּיסָנִין[10], וְאָז צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת מִן הַכּוֹס רְבִיעִית, כְּדֵי לְבָרֵךְ בְּרָכָה עַל הַמִּחְיָה וְעַל פְּרִי הַגָּפֶן. וְזֹאת יָכוֹל לַעֲשׂוֹת גַּם קֹדֶם מוּסָף אִם לִבּוֹ חָלוּשׁ (עַיֵן סָעִיף שֶׁאַחַר זֶה) וּמוֹהֵל שֶׁהוּא צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כּוֹס הַמִּילָה וַעֲדַיִן לֹא קִדֵּשׁ, יִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס כִּמְלֹא לֻגְמָיו וְעוֹד רְבִיעִית (עַיֵן סִימָן שֶלִפְנֵי זֶה סָעִיף ח').
במקום סעודה – שצריך לאכול מיד אחרי הקידוש ובאותו מקום את סעודת השבת.
שנאמר – ישעיה נח יג.
היה בדעתו כן – לעבור למקום אחר לצורך הסעודה.
מיד – בלי להפסיק לעסוק בעניינים אחרים, אבל כל עוד שיושב בשולחן ולא הסיח את דעתו מהסעודה לעניינים אחרים, אין בכך בעיה.
ביום – אבל בלילה אסור לעשות כן.
יכול לקדש ולאכול קצת – כזית, שמוגדר סעודה מבחינה הלכתית, אף שאינה סעודת השבת העיקרית.
פת כיסנין – עוגה, שברכתה בורא מיני מזונות, כמבואר בסימן מח.
צריך לשתות... – שהרי אינו מברך ברכת המזון אחר כך, ואי אפשר לברך ברכה אחרונה על היין אם לא שתה רביעית, כמבואר בסימן נא סעיף ב.
מוהל – או אדם אחר המברך את הברכות שלאחר ברית המילה על כוס, וצריך שמישהו ישתה מהכוס.
כמלוא לוגמיו ועוד רביעית – שבזה נחשב כסעודה בשעת הדחק. ואם הברית נערך בבית היולדת או באולם, יכול המברך לאכול אחרי המילה פת כיסנין, שזה עדיף, אלא שהם היו נוהגים לערוך בריתות בבית הכנסת בלבד.
מֻתָּר לִטְעֹם אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף. וּטְעִימָה, הַיְנוּ פַּת כַּבֵּיצָה וְלֹא יוֹתֵר. וּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ הַרְבֵּה, כְּדֵי לִסְעוֹד אֶת הַלֵּב, וּבִלְבַד שֶׁיְקַדֵּשׁ תְּחִלָּה וְיִשְׁתֶּה כִּמְלֹא לֻגְמָיו וְעוֹד רְבִיעִית יַיִן[11], (דִּלְעֵת הַצֹּרֶךְ סַמְכִינָן, דְּזֹאת הֲוֵי קִדּוּשׁ בִּמְקוֹם סְעוּדָּה), אוֹ יִשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן וְיֹאכַל כַּזַּיִת מֵחֲמֵשֶׁת מִינֵי דָּגָן (רע"ג רפ"ו).
כביצה – נפח בגודל של ביצה.
כדי לסעוד הלב – אפילו בכמות שמשביעה.
יין – אבל לא שאר משקים, אפילו אם הם חמר מדינה.
[1] בליל שבת אם אין יין, אין לקדש על עוגה ומיני מזונות. ואם אוכל שיעור קביעות סעודה (216 גרם), המקדש עליו יש לו על מה לסמוך.(ילקוט יוסף ערב כ).
[2] צריך שישתה מהכוס רוב רביעית, ורביעית היא 86 גרם. ואם לא שתה כך לא יצא. אך אם שתה אחד מהשומעים רוב רביעית, יצאו כולם. (חזון עובדיה שבת ב, נו).
[3] אין לברך ברכה אחרונה על כוס של קידוש, מפני שברכת המזון פוטרתו. (חזון עובדיה שבת ב, קכה).
[4] וכן אם קידש על יין ונמצא חומץ, צריך לחזור ולקדש על היין. (חזון עובדיה שבת ב, ס).
[5] במקום שלא מצוי יין אלא שכר או בירה, בליל שבת מקדש על הפת ובבוקר יקדש על השכר או הבירה. ודווקא אם אין יין מצוי בעיר יכול לברך על חמר מדינה. אבל אם היין מצוי, לא יברך על חמר מדינה. (חזון עובדיה שבת ב, קכב-קכד).
[6] מנהגינו ליטול ידיים אחר הקידוש ולא קודם.
[7] אך קודם תפילת שחרית מותר לשתות תה או קפה, כוון שעדיין לא הגיע חובת קידוש. (חזון עובדיה שבת ב, קמו). ואשה שרגילה להתפלל, מותרת לשתות בשבת קודם תפלת שחרית כאיש, אבל אם אינה רגילה להתפלל, לא תשתה עד שתעשה קידוש. (אור לציון ב, כ, טו).
[8] עיין בהערות שבסעיף הקודם, מתי אפשר לעשות קידוש על שאר דברים.
[9] שהוא רוב רביעית (שולחן ערוך רעא, יג).
[10] ואם היה בדעתו לאכול בפינה אחת של החדר, ונמלך לאכול בפינה אחרת, בדיעבד יצא, ואינו צריך לחזור ולקדש. (חזון עובדיה שבת ב, קכו).
ואם קידש בבית ורוצה לאכול בחצר ורואים מהחצר את מקום הקידוש, אם היתה דעתו לכך בזמן הקידוש יכול לאכול בחצר, ואם לא היתה דעתו לכך לא ישנה מקומו. ובדיעבד אם אכל שם, יצא ידי חובת קידוש. (חזון עובדיה שבת ב, קכז).
אם יצא אחר הקידוש, כגון ליטול ידיו, לא צריך לחזור ולקדש. אך אם יצא לדבר עם חבירו צריך לחזור ולקדש, אלא אם כן השאיר מקצת סועדים במקום שקידש. (חזון עובדיה שבת ב, קלו).
הנוהגים לבוא לבית חתן או אבי הבן, ובעל הבית מקדש ושותה רביעית, והמוזמנים טועמים שכר או ממתקים, יש להם על מה שיסמוכו ויקדשו שוב בביתם. ולכתחילה כדאי שיכינו עוגות שיעור שיהיה לכל סועד כזית. (חזון עובדיה שבת ב, קנה).
החזון עובדיה (שבת ב קלב) כתב, שצריך לאכול אחר הקידוש תיכף ומיד. ובדיעבד אם שהה כדי שיעור עיכול, אין צריך לחזור ולקדש.
הילקוט יוסף כתב, אין פירות (אפילו ז' מינים) נחשבים לקידוש במקום סעודה, ורק בשעת הדחק יש אומרים שסומכים עליהם בקידוש היום.
[11] תבשיל אורז לא נקרא סעודה. (חזון עובדיה שבת ב, קמא).
[12] אדם חלש או חולה, שרוצה לאכול קודם מוסף, רשאי לאכול אכילת ארעי בלי קידוש. אבל אם יש לו אפשרות לקדש, יקדש וישתה מלוא לוגמיו, ויאכל כזית עוגה, ואחר כך יאכל פירות. וכן אפשר להקל לשליח ציבור לאכול אכילת ארעי קודם קריאת התורה, אפילו בלי קידוש. כשאין לו אפשרות לקדש קודם אכילתו. ואחר תפלת מוסף, יקדש ויסעוד סעודת קבע על הפת. (הליכות עולם ג, כה).
שאלה מהי כמות היין שחייב המקדש לשתות מכוס הקידוש?
א. כל הכוס
ב. רוב הכוס
ג. לפחות מלוא לוגמיו (מה שניתן להכניס בצד אחד של הפה) בלי הפסק
ד. רביעית שלמה (כ-75 סמ"ק)
שאלה במקרה שקידש על כוס ואחר כך התברר שהיא מכילה מים ולא יין, מה הדין?
א. יצא ידי חובה בדיעבד כי הקידוש תלוי באמירה ולא ביין
ב. צריך לקדש שנית על היין בכל מקרה
ג. אם עמד יין על השולחן בשעת הקידוש והייתה דעתו לשתות יין בסעודה, אינו צריך לקדש שנית
ד. יקדש רק על הפת בלי לחזור על היין
שאלה מה דין קידוש ביום שבת (קידוש של שחרית)?
א. רק נשים חייבות בו, גברים יוצאים בתפילה
ב. נוסחו זהה לקידוש הלילה ועליו לכלול את פסוקי "ויכולו"
ג. אינו חובה, אלא רק מנהג טוב
ד. חובה, ומספיק לברך "בורא פרי הגפן" בלבד, וגם נשים חייבות בו
שאלה מהו הכלל "אין קידוש אלא במקום סעודה"?
א. חייבים לערוך את הקידוש בחדר האוכל של הבית
ב. אם קידש בבית אחד ואכל בבית אחר אינו יוצא ידי חובה, וצריך לאכול מיד לאחר הקידוש
ג. צריך לערוך את הקידוש רק בנוכחות כל בני המשפחה
ד. אפשר לקדש בכל מקום ובלבד שיאכל סעודת שבת תוך שעה
שאלה האם מותר לטעום משהו לפני תפילת מוסף בשבת?
א. אסור לטעום כלום לפני מוסף כשם שאסור לפני שחרית
ב. מותר לטעום רק מים
ג. מותר לטעום לאחר קידוש: פת עד כביצה, פירות אפילו הרבה, ובלבד שקידש ושתה כמלוא לוגמיו ועוד רביעית יין
ד. מותר לאכול סעודה קלה בלי קידוש כלל
תשובות נכונות:
ג - כמבואר בסעיף ט: "הַמְקַדֵּשׁ, יִשְׁתֶּה מִן הַכּוֹס לְכָל הַפָּחוֹת כִּמְלֹא לֻגְמָיו בְּלִי הֶפְסֵק"
ג - כמבואר בסעיף יב: "קִדֵּשׁ עַל הַכּוֹס סָבַר שֶׁהוּא יַיִן, וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא שֶׁהוּא מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקֶה, יַחֲזוֹר וִיקַדֵּשׁ עַל הַיָיִן. וְאִם עָמַד לְפָנָיו יַיִן עַל הַשֻּׁלְחָן. וְהָיְתָה דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת יַיִן גַּם בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ שֵׁנִית, דַּהֲוֵי כְּאִלּוּ קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן"
ד - כמבואר בסעיף יג: "גַּם בַּיּוֹם בִּסְעוּדַּת שַׁחֲרִית צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ עַל הַכּוֹס, דְּהַיְנוּ שֶׁמְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן, וְזֶהוּ הַקִּדּוּשׁ. וְגַם נָשִׁים חַיָּבוֹת בְּקִדּוּשׁ זֶה"
ב - כמבואר בסעיף יד: "בֵּין בַּלַּיְלָה בֵּין בַּיּוֹם, אֵין קִדּוּשׁ אֶלָּא בִּמְקוֹם סְעוּדָּה... וְאִם קִדֵּשׁ בְּבַיִת זֶה וְאוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר, אֲפִלּוּ אִם בִּשְׁעַת קִדּוּשׁ הָיָה בְּדַעְתוֹ כֵּן, אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי קִדּוּשׁ. וְגַם צָרִיךְ לֶאֱכוֹל מִיָּד לְאַחַר הַקִּדּוּשׁ"
ג - כמבואר בסעיף טו: "מֻתָּר לִטְעֹם אַחַר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית קֹדֶם תְּפִלַּת מוּסָף. וּטְעִימָה, הַיְנוּ פַּת כַּבֵּיצָה וְלֹא יוֹתֵר. וּפֵרוֹת, אֲפִלּוּ הַרְבֵּה, כְּדֵי לִסְעוֹד אֶת הַלֵּב, וּבִלְבַד שֶׁיְקַדֵּשׁ תְּחִלָּה וְיִשְׁתֶּה כִּמְלֹא לֻגְמָיו וְעוֹד רְבִיעִית יַיִן"
כל הזכויות שמורות למכון תורני איילת השחר | עיצוב: סטודיו MEZUNKA | בניה: מוטי רייך